פירוש על שיר השירים 4:3

כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ. נָאוֹת לְהַבְטִיחַ וְלִשְׁמֹר הַבְטָחָתָם, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ הַמְרַגְּלִים לְרָחָב הַזּוֹנָה, שֶׁאָמְרוּ לָהּ "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי וגו'", וְשָׁמְרוּ הַבְטָחָתָם:

כחוט השני וגו'. כחוט השני שפתותיך – זה לשון של זהורית ^עטפי' צמר צבוע אדום קשרו בראש שעיר המשתלח. ומדברך נאוה – זה שעיר המשתלח ^פדריש מדברך מלשון מדבר, ע"ש שהשעיר המשתלח נשלח למדבר כנודע, והיה המחזה נאוה מאוד ע"י שלווהו זקני ירושלים וכל הסדר, כמבואר במס' יומא, וזהו מדברך נאוה. וגם י"ל דמפרש ומדברך נאוה מלשון דיבור, ורומז להוידוי שהתודו עליו על חטאות בני ישראל כמבואר בפרשה. , אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אין לנו לשון של זהורית ושעיר המשתלח ^פאשיכפרו עלינו. , אמר להם, כחוט השני שפתותיך – רחישת פיך חביבה עלי כחוט של זהורית, ומדברך נאוה – מדברתיך יאי ^פבר"ל דבריך שאתה קוראם בפיך, נאה ומקובל לפני כענין שעיר המשתלח, והוא ע"ד שאמרו [סוף מנחות ק"י א'] כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן בכל הקרבנות, וכן תורת שעיר המשתלח. .
(שם)

כחוט השני שפתותיך לכך אני מייסרך כי מובטחני אני בך שלא תבעט בי מחמת היסורין כי ידעתי ששפתותיך הן כחוט השני כי כמו שהתולעת שני אף אם ירחץ בדברים חמוצים וחריפים לא ישתנה גוון שלו כן לשון ודיבור של ישראל לא ישתנה מחמת היסורין לקרות תגר רק כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה וזהו שאמר:

כחוט וגו׳. שפתי פיך המה היו דקות ואדומות כחוט השני, והוא ענין יופי והנמשל הוא על הנביאים שהיו מתנבאים ומודיעים לעתות רחוקות. ודבריהם היו מקוימים כצבע אדום הנראה למרחוק ולא תוסר כי אם בקושי:

כחוט השני. פתיל צבוע אדום כמו ושני תולעת (במדבר יט ו):

כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. שמעתי כמ"ש כי ר"ח בן דוסא היה מתפלל על החולים והיה אומר זה חי וכו' ואמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו' וזה אפשר שהוא כונת אומרם המלך בקונך וצא. ולשון המלך היינו שיתיעץ אם יצא אם לא ולכאורה אינו מובן דאם היו משיבין לו מן השמים א"ש לומר המלך. אבל מה יועיל ליטול עצה אם אינם משיבין לו וע"פ האמור ניחא דכונת המלך בקונך היינו שיתפלל ואם שגורה תפלתו משם ידע שהסכימו לתפלתו ויצא. והנה ביו"כ היו קושרין חוט השני בסלע ואם הלשון מלבין יודעים שנתכפרו העונות. וז"ש כחוט השני שפתותיך כשם שבעת שקושרין חוט השני יודעים אם היה כפרה כן שפתותיך לדעת אם נתקבלה התפלה. והיינו ומדברך נאוה ר"ל אם דיבורך נאה ששגורה בפיו הוא מקובל מעין דוגמא לחוט השני ואחז"ר נדפס ספר אגן הסהר להרב מהר"ר אליהו הכהן ז"ל ושם ראיתי שפירש כן ביתר שאת ע"ש:

מליצה:
כחוט. עתה מצייר דבורה שמצד זה נקראת נפש הדבריית, והוא התגלות מושגיה והשכלותיה לחוץ ע"י הדבור, שפתותיה דומים כחוט השני, שעליו חורזים המרגליות, עד שהמרגליות האחדים המפוזרים יתקשרו ע"י החוט הזה ויהיו לחרוזה אחת, כן יקשר הדבור מושגי הנפש והשכלותיה לחרוז מהם מאמרים ודבורים שלמים. וגם מדברך בעצמו נאוה קדש כי תדבר בתורה ובנבואה וברוח הקודש כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כפלח, אחר שבאר דברים המתגלים מן הנפש, שהם המושגים והמשפטים והדבורים שע"י נכיר את עצמותה כי הוא עצם משכיל, יאמר כי עצמות הנפש כמו שהיא מצד עצמה, דומה כפלח הרמון שהוא מלא תרי"ג גרעינין, כן עצמותה מלאה אורות שכליות אלהיות, שזה קורא רקתך, כי היא אינה ממלאה מקום, ודומה כדבר ריק שלא נמצא בו מאומה, ומ"מ הוא מלא כפלח הרמון, והוא מבעד לצמתך וקשורך, כי ענין הנפש בעצמותה בלתי מושג לנו, ואין אנו יודעים מה היא. רק כפי קשורה בגוף:

הפעם הא'
ומדברך נאוה. [מ]לשון דבור:

ומדברך. דבורך והרי הוא מגזרת הנדברים בך וכו'. מדנקוד בחיר"ק תחת המ"ם ובקמ"ץ תחת הבי"ת ע"כ כתב מגזרת הדברים כו' שהם ג"כ בזה הניקוד:

כחוט השני שפתותיך. חכמי הדורות המורי' את החלק העיוני:

וּמִדְבָּרֵךְ. דִּבּוּרֵךְ, וַהֲרֵי הוּא מִגִּזְרַת "הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת", "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'". פרלדי"ץ בְּלַעַ"ז:

ומדברך נאוה. מדבר שלך נאוה, דא"ר אבא בר כהנא, אע"פ שהוא מדבר חייבין על מחיצתו עכשיו כשם שחייבין על מחיצתו בזמן שהוא בנוי ^פגדריש מדברך על ביהמ"ק ע"ש שהוא עתה תרב ועזוב כמדבר וכמש"כ (ישעיה ס"ד, ט') ציון מדבר היתה, וכ"ז הוא נאה שקדושתו בו כדמפרש, וכשם שהיה בנוי אם היה אדם נכנס בטומאה במחיצתו היה חייב כך עכשיו אף שהוא חרב אם יכנס אדם במקום מחיצתו חייב. .
(שם)

ומדברך נאוה. ודיבורך.

ומדברך נאוה. דברי פיך המה היו נאים ונחמדים במיטב המליצה ובחן המבטא והנמשל הוא על הלוים שהיו עומדים על הדוכן לדבר בשיר, והחן היה מוצק בשפתותם:

ומדברך. דבורך:

זה הפסוק כולו לפי מה שאחשוב להורות על יפייה המביט אותו לחשוק בה והוא לפי המשל לבד:

כפלח הרמון רקדך. י״מ שהוא מן חצי רמון והנכון (בעיני) שהוא הציץ הנופל מאילן הרמון כאשר יחל ל(ה)בקע כמו פולח ובוקע [בארץ]:

אשר תקחו מאתם. לא תרומת דגן תירוש ויצהר, אלא זהב וכסף ונחשת, אמר הקב״ה אני העמדתי לכם שלשה עשר דברים במצרים, אף אתם תתנדבו שלש עשרה, שלשה עשר שעשה במצרים הכתובים על ידי יחזקאל, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידיך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך, וסלת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל טז י יא יב יט) הרי שלשה עשר. אף אתם תתנדבו לי שלשה עשר דבר, זהב, וכסף, ונחשת, ותכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, ועורות אילם מאדמים, ועורות תחשים, ועצי שטים, ושמן למאור, ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים, אבני שהם, ואבני מלואים, ומה נשתנו אלו, אלא למדרש, זהב לכפר מפני מלכות בבל, דכתיב ביה ראשיה די דהב טב (דניאל ב לב), וכסף לכפר מפני מלכות פרס ומדי, דכתיב ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג ט), ונחשת לכפר מלכות יון, שהיא פחותה מכולן, שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב כחרס שהדינרין שלהם נחשת, ותכלת וארגמן ותולעת שני, תכלת אלו ישראל העטופים בציצית, [דכתיב ביה פתיל תכלת], ארגמן זה דניאל, שראה ד׳ מלכיות האלו, [וכתיב ביה ארגוונא ילבש] (דניאל ה ז), ותולעת שני אלו ישראל, שנא׳ בהם אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא יד), ואומר כחוט השני שפתותיך (שה״ש ד ג), ושש זה הבד, כנגד המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחיי העולמים, ועזים זה כפרת עונות ישראל, שנאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א יח), ועורות אילם מאדמים אלו מלכי אדום שמשכה מלכותן על ישראל, ועורות תחשים שערערו חומות ירושלים והתישו כוחן של ישראל, ועצי שטים שיועצים עצות להשטות את ישראל מייחוד מלכם.

ומדברך. המורי' חת החלק המעשי' באופן כי כפלח הרמון רקתך. הסמוכה לפה והם התלמידי' מלאו דעה את ה' כפלח הרמון היפה במרא' וטוב בטעמו גם שאינו רמון שלם:

רַקָּתֵךְ. הִיא גֹבַהּ הַפָּנִים שֶׁקּוֹרִין פומילי"ש בְּלַעַ"ז אֵצֶל הָעֵינַיִם, וּבִלְשׁוֹן גְּמָרָא קוֹרִין אוֹתוֹ רוּמָנֵי דְאַפֵּי. וְדוֹמִין לְפֶלַח, חֲצִי רִמּוֹן מִבַּחוּץ שֶׁהוּא אָדֹם וּסְגַלְגַּל. הֲרֵי קִלּוּס בְּנוֹי אִשָּׁה. וְהַדֻּגְמָא פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: רֵיקָנִים שֶׁבֵּיךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כְּרִמּוֹן:

כפלח הרמון רקתך. ת"ר, הרואה רמונים בחלום, אם ע"ה הוא יצפה למצות, שנאמר כפלח הרמון רקתך – אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון ^פדגפן כנוי לצדיקים שמקיימים התורה בטעם ובהשכל ודעת כמו יין גפן, ורמון כנוי לעמי הארץ, לפי שהרמון הוא יבש בלי לחלוחית, וכך הע"ה מקיימים התורה בלי כל רגש נפשי.
ועיין במגילה ו' א', דריש בשם העיר רקת שהיא טבריה, ולמה נקרא שמה רקת שאפי' ריקנין שבה מלאים מצות כרמון, ולפי הדרשות שבכאן בלשון זה דקאי על כלל ישראל בכל מקום שהם קשה מאי רבותא דטבריה ואולי ס"ל אותו מ"ד דהלשון רקתך בא לענין דרשה אחרת שבכאן, והיינו לענין הסנהדרין, כבדרשה הבאה. .
(ברכות נ"ז א')

כפלח הרמון רקתך. אפי' הרקים שבך אם יהיו מפולחים ומבוקעים ביסורין כפלחי הרמון:

כפלח וגו׳. גובה פניך מזה ומזה היה סגלגל ואדום, ומעורב בלובן כמראה חתיכה הנבקעת מן הרמון, והמה היו נסתרים מבפנים למסוה, ובזה היו ממשיכים אהבה וחשק יותר מאלו היו גלוים מבלי מסוה והנמשל הוא על הסנהדרין שופטי העדה שהם פני הדור, והיו ממולאים בכל חכמה ומדע, כרמון המלאה לה גרגרים, והמה היו מסתירים החכמה בלבותם ולא התפארו בפני אנשים:

נאוה. נאה ויפה:

רקתך. ממעל לעין בקצות המצח:

מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. מִבִּפְנִים לְקִשּׁוּרַיִךְ:

כפלח הרמון רקתך. רבי אבא ורבי אחא, חד אמר, הריקן שבשלש שורות [שבסנהדרין] רצוף תורה כרמון הזה ^פהעי' סנהדרין ל"ז א' דלפני הסנהדרין היו יושבן ג' שורות של ת"ח שלא ממנין הסנהדרין ואמר בזה שאפילו הם שלא היו מסנהדרין היו גדולי תורה. ואין צ"ל מבעד לצמתך – על היושבין בסנהדרין עצמה ^פועיין משכ"ל אות י' בבאור המובן תלמידי חכמים בלשון צמתך. , וחד אמר, הריקן שבסנהדרין רצוף תורה כרמון הזה, ואין צ"ל על יושבין תחת הזית ותחת הגפן והתאנה ועוסקין בדברי תורה ^פזאולי הוא ציור לחכמים הלומדים תורה לא לתכלית המשפט וההוראה כי אם לתכלית הלמוד עצמו, והם הוו חכמים ביותר, יען כי אין להם הטרדה הבאה לסנהדרין לרגלי משמרתם ופקודתם, והם יושבים בשלוה ומנוחה ועוסקים בתורה, וישיבה שלוית כזו מתוארת בישיבת תחת גפן ותאנה ע"פ לשון הפסוק במלכים המצייר שלות ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו. .
(מ"ר)

מבעד לצמתך. מ"מ הם מבפנים לקישורך ואין יוצאין ח"ו מקישור ישראל כידוע שאותן שיוצאין מכלל ישראל וממירין דתן לאו משורש ישראל הן:

כפלח. ענין בקוע כמו כפלח תחתית (איוב מא טז):

מבעד. [כמו] מבפנים כמו הבעד ערפל (ישפוט):

כפלח הרמון רקתך. מעשה בחמריה דר' יונתן שהשיב תשובה נצחת לכותי אחד, קרי עליה ר' יונתן, כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך, אפילו ריקנין שבך מלאים תשובות כרמון, ואין צ"ל מבעד הצנועין והמצומתין שבכם ^פחעיין מש"כ לעיל פסוק א' אות י'. .
(מ"ר)

רקתך. הוא גובה הפנים שאצל העין מזה ומזה ויקרא כן על מיעוט ורקות הבשר אשר בהם וכן ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא):

צמתך. [י״א ש]הוא השער היורד כמו גלי צמתך:

הפעם הב'
כחוט השני. אדום ודק:

וכנגד המגנים חלי הכתם שהם הקשורים:

הפעם הג'
שפתותיך. [הם] המשוררים:

רקתך כפלח הרמון. כהניך הוא פעמון ורמון:

4273 / (שה"ש ד,ג) / (מדברך)[מדבר]
פרלידי"ץ / parlediz / דיבור

4274 / (שה"ש ד,ג) / (רקתך)[רקה]
פומיל"ש / pomels / בליטות הלחיים
כמה כתבי-יד גורסים פומייל"ש pomeils ואחד טנפל"ש (קרי: טינפלי"ש) tenples ("צדעיים").